<h1>רי"ו נ"ד ח"ד</h1>
<h2>דף ב:</h2>
ולענין מוקצה מימר קאמרינן [שבת י"ט ע"ב] דעז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון, דרבי יהודה דאית ליה מוקצה אסר ורבי שמעון דלית ליה מוקצה שרי, והלכה כרבי שמעון. וקאמרינן דבגרוגרות וצימוקין אית ליה מוקצה לרבי שמעון. בהמה דאתיא מאפר ועיילא בתוך התחום מערב יום טוב ולא הוה ידע בה ומטאי לגבי ישראל ביו"ט אי נמי אתאי בשביל גויים, דלאיסור תחומין ליכא למיחש דאמרינן הבא בשביל ישראל זה מותר לאכול ישראל אחר וכל שכן הבא בשביל גוי, ולאיסור מוקצה הוא דאיכא למיחש, מי שרי רבי שמעון למישחטה ביום טוב או לא. מתנא תנן [לקמן מ' ע"א] אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתיות, ואלו הן מדבריות ואלו הן בייתיות, מדבריות כל שיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה, בייתיות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום, רבי אומר אלו ואלו בייתיות הן ואלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. ומקשינן מי אית ליה לרבי מוקצה והא בעא מיניה רבי שמעון מרבי פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו ואמר ליה אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקין בלבד, ומפרקינן איבעית אימא לר' שמעון הני כגרוגרות וצמוקין דמיין ואיבעית אימא לדבריהם דרבנן קאמר להו לדילי לית לי מוקצה לדילכו אודו לי מיהת דהיכא דיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה דבייתיות הן ואמרי ליה רבנן לא מדבריות הן אנן השתא בהי לישנא עבדינן איסורא דמוקצה דאורייתא וכיון דאיכא חד לישנא לחומרא וחד לישנא לקולא עבדינן כדלחומרא או דלמא איסור מוקצה דרבנן הוא, וכיון דקאמרינן חד לישנא דרבי לדבריהם דרבנן קאמר להו והוה ליה רבי ורבי שמעון לית להו מוקצה במדבריות עבדינן כהאי לישנא דלקולא. ת"ש [פסחים מ"ז ע"ב] דאמר רבא בעא מיניה מרב חסדא שה הבא מאפר ושחטו תמיד ביום טוב מהו ואמר לי שה ולא הבכור אחת ולא מן המעשר מן הצאן ולא מן הפלגס מן המאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה במאתים ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול אף לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו. ואי ס"ד מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר אלא ש"מ דרבנן, וכיון דאיסור מוקצה דרבנן הוא וקאמרינן בתרי לישני חד אית להון לרבי ורבי שמעון מוקצה במדבריות וחד לית להון, עבדינן כהך לישנא דלקולא ושרי למישחט מדבריות דקיימא לן כל היכא דאיכא תרי לישני ולא פסיקא הלכתא בדאורייתא עבדינן לחומרא בדרבנן עבדינן לקולא. פירוש יכול לא יביא אף מן המוקצה כגון אוצר דלא אתחיל ביה דקאמרינן אין מתחילין באוצר תחילה. [בה"ג הלכ' יו"ט]. עיין טור תצ"ח והובא בסמ"ג.
מוקצה ביו"ט נחלקו בו הפוסקים רי"ף כתב אשכחן רבוותי דפסקי כר"ש דלית ליה מוקצה כמו בשבת וכדאמר רב נחמן עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרדיא לשוחטן ביו"ט ותמרי דעיסקא לאכול מהן פלוגתא דרבי יהודה דאסר במוקצה ורבי שמעון דמתיר וקיימא לן כר"ש. ואנן לא סבירא לן הכי דקיי"ל הלכה כר"ש לענין שבת אבל לענין יו"ט הלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה דאסר במוקצה כדאמרינן בביצה משום דלא אתי לזלזולי ביה. והא דאמר רב נחמן כולן ביו"ט אסור ומאן דחזי מנייהו למיכל בשבת דאינון תמרי דעיסקא שרי למיכל מיניה בשבת. ועוד דרב נחמן גופיה אשכחן דסבירא ליה דהלכה כרבי יהודה ביו"ט כדאשכחן בריש מסכת ביצה ע"כ תוכן דברי הרי"ף. וכן פסק רב אחא והרמב"ם דהלכה כר"ש בשבת וכרבי יהודה ביו"ט. ובה"ג פסק כרבן שמעון במוקצה ובנולד כרבי יהודה, ורוב הפוסקים הסכימו כי אין לחלק. ורש"י ור"ת פסקו דבין ביו"ט בין בשבת הלכה כר"ש במוקצה. ור"ח כתב על מידי דחזי ליה לאיניש דעתיה עילויה, והא דאמר רב נחמן עז לחלבה באנו למחלוקת רבי יהודה ור"ש הא בהדיא קיי"ל כר"ש ואע"ג דביו"ט קיי"ל כר' יהודה הני מילי כגון נולד ומוקצה מחמת איסור וכיוצא בו אבל הני כולהו שרו ביו"ט וכן כתב בעל העיטור. וההיא דעז לחלבה וכו' פשוט בשבת [פ"ק] ובנו"ב בדיני שבת כתבתיו בהי"ג בדין מוקצה ובח"ב בדין טלטול הנר.
מוקצה של אכילה אסור מן התורה כדאמרינן בשבת וכן בביצה, ושל טלטול מדרבנן. וכל הכנה אסורה ואפילו הכנה דממילא כגון נולד כמו שפשיט בביצה. אין יו"ט מכין ליו"ט כך כתב רש"י בביצה והוא מדרבנן, דהא דאמרינן הכנה דרבה מן התורה משום והכינו את אשר יביאו זה מיו"ט לשבת או משבת ליו"ט, אבל מיום טוב לחבירו לא גרסינן בההיא דרבה כי ב' ימים טובים של גליות אינם מן התורה. שיירי פתילה ושיירי מדורה של שבת מדליקין בהן ביו"ט כך כתבו קצת מהמפרשים ע"פ הירושלמי לפי מה שפירשו הירושלמי וה"ה לשני ימים טובים של ראש השנה וכל שכן לב' יו"ט של גליות. וה"ר ברוך בעל התרומות כתב שאסור אם לא שנדלקו וכבו בחול דאז הוכנו מערב יו"ט, אבל ביו"ט לא דהכנה היא שיותר טובות הן להדליק כשהודלקו כבר וכבו, וכן הלפידין שכבו בראשון. אם לא שירבה עליהן עצים ויבטלם כאשר אכתוב, ולא יגע בהן אבל מותר להפך בהן אחר שנתבטלו ברוב כאשר אכתוב למטה בדין כל שאר מוקצה.
<h2>דף ד:</h2>
עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מעצמן אפילו לתנור לא יגע בהן, אלא מביא עצים שהוכנו ומבטלן ברוב ויכול להפך בתוך התנור אח"כ בכולן. ואע"ג דלא מבטלינן לכתחילה איסור מאחר שעיקר איסורו מדרבנן ומקלא קלי כלומר שנשרף מבטלינן כמו שכתבתי בנט"י בדיני תערובות, ואע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין דאחר יו"ט יהיו מותרין. עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מעצמן אסור אפילו לטלטלן משום נולד וגזרו עליהם שמא יעלה ויתלוש. ואם נשרו בשבת אסור להסיקן ביו"ט משום הכנה וכן בב' יו"ט של ראש השנה, פירוש אבל נשרו ביו"ט ראשון מותרים בשני כמו ביצה כמו שכתבתי למעלה כך פשוט בביצה.
<h2>דף ו.</h2>
אפרוח שנולד ביו"ט פירוש ונתפתחו עיניו מחלוקת בביצה אם אסור משום מוקצה או מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כמו כן מתיר עצמו מתורת מוקצה. ורי"ף לא פסק הלכתא כמאן ונראה דסברתו דאזלינן לחומרא כי יש שתי לשונות בגמרא וכן כתבו הגאונים, ויש מי שפסק לקולא וראשון עיקר. ובדיני העוף כתבתי אם בחול אסור בשלא נתפתחו עיניו.
עגל שנולד ביו"ט מותר הואיל ומוכן אגב אמו ואפילו נולד מן הטריפה דמוכן הוא אגב אמו לכלבים כך פשוט בביצה. פירוש ודווקא בבהמה העומדת לאכילה דאם עומדת לגדל וולדות אסור למאן דאית ליה מוקצה, ולא דמי לביצה שנולדה דהתם הוי הכנה דעל ידי לידה הוכנה לגדל אפרוח, דאם נמצאת במעי אמה אינה ראויה לגדל אפרוח וגם טובה יותר לאכילה בשביל הלידה כדמוכח בביצה אבל ולד כל כך טוב אם נמצא במעי אמו כמו שנולד. פירוש והא דאמרינן דמותר לאכלו ביום שנולד דווקא דקים להו דכלו לו חדשיו כמו שכתבתי בנט"י בעניני מאכל בח"ה מענין שחיטת מחוסר זמן דאל"כ היה אסור עד ליל ח' וכן כתב הרי"ף. ועגל שנולד בשבת מותר ביו"ט שלאחריו דבלידת העגל אין שום הכנה וכן כתבו התוס'. ועגל שנולד ביו"ט שאמרנו שצריך שכלו לו חדשיו כתב הרא"ש וצריך שיפריס על גב קרקע משום ריסוק איברים, ותמהני כי כבר נפסקה הלכה כרב נחמן דאמר בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים וכן פסק הוא בעצמו, ובודאי טעות סופר הוא כי אין צריך שיפרוס.
<h2>דף י.</h2>
הרוצה לזמן יוני שובך אומר מעיו"ט זה וזה אני נוטל ואינו צריך ליגע בידו לנענע ויצא כבר מתורת מוקצה, אבל לא די לומר מכאן אני נוטל כך פשוט בביצה. ודווקא קטנים די בזימון כאשר אכתוב, ואם זימן כל השובך ואינו צריך אלא לזוג אינו מועיל עד שיאמר זה וזה אני נוטל כך כתבו התוס', פירוש ואם אפשר שיצטרך לכולן מזמין כל השובך ולמחר נוטל כל מה שצריך.
<h2>דף י:</h2>
זימן שחורים ומצא לבנים או בהיפך ואפילו זימן שחורים ולבנים מעיו"ט והשכים ומצא לבנים במקום שחורים ושחורים במקום לבנים, לא אמרינן נתהפכו אלא אמרינן אותם שזימן הלכו להם ואלו אחרים הם ואסורים, וכן אם זימן שנים ומצא שלושה, וכל זה מיירי שאין מכירן. אבל זימן שלושה ומצא שנים מותרים דאמרינן האחד הלך לו והשנים נשארו ולא אמרינן אחרים הם כך פשוט בביצה.
ועוד פשוט זימן תוך הקן ומצא לפני הקן אסורים כגון שהיו ב' קנין זו למעלה מזו ואפילו זימן בעליונים ולא בתחתונים ומצא בעליונים לפני הקן ובתחתונים לא מצא שום דבר, דאמרינן שאלו מן העליונים שזימן הלכו להם ותחתונים עלו למעלה אע"פ שהם קטנים נסרכו ועלו. כל שכן אם זימן בתחתונים ולא בעליונים ומצא לפני הקן של תחתונים ובעליונים לא מצא שום דבר, דאמרינן אותם שזימן הלכו להם ואלו שמצא ירדו מקן העליונים והן מוקצין. ואם אין שם אלא אלו מותרין, ודווקא מדדים שהם קטנים דאילו מפריחין אסורים שאותם שזימן הלכו להם ואלו אחרים הם. ואפילו מדדים אם יש קן אחר תוך נ' אמה אסורים דעד כאן הם מדדין והלכו להם במדדה ואילו אחרים הם, ואם אין קן אחר תוך נ' אמה מותרין דלא מידדו ברחוק מזה השיעור. ואם הקן האחר עומד בקרן זוית שאין רואין אלו לאלו אפילו תוך נ' מותרים, דלעולם אין מדדין אפילו לקרוב אלא למקום שיכולין לראות קינם ולחזור שם. ופירש הרב יוסף הלוי כי זה מיירי בקטנים לפיכך די בזימון אבל בגדולים צריך צידה ולא סגי בזימון כזה.
ועוד פשוט ויוני הרדיסאות אין צריכין זימון כאשר אכתוב כי אין צריכין זימון אלא יוני שובך ויוני עלייה וצפורים שקננו בטפחין או בבירה, אבל אווזין ותרנגולין ויוני הרדסיאות אין צריכין זימון מפני שהן ברשות אדם כך פשוט בביצה [כ"ד ע"א] ובח"א כתבתי אם צריכין צידה אם אסור.
<h2>דף יז.</h2>
שבת שחל בחול המועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל של שבת כלומר תפילה של שבת, ואומר מעין המאורע בעבודה כלומר יעלה ויבוא ברצה. ואם לא אמר מחזירין אותו, פירוש מאחר שיש בו קרבן מוסף. ובתפילת מוסף מתפלל באמצע אתה בחרתנו מפני חטאינו, ומתחיל בשבת כלומר כשמזכיר המוספין מזכיר תחילה מוסף יום המנוח הזה ואח"כ מזכיר מוסף יום טוב, וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים כך פשוט בביצה. בחול המועד קורין ד' עולין בתורה ואין פוחתין מהן אין מוסיפין עליהן ואין מפטירין בנביא ומברכין העולין לפניה ולאחריה כך פשוט במגילה [פרק הקורא עומד]. להניח תפילין בחול המועד נחלקו בו הפוסקים, יש מי שכתב דאין להניחן כלל ביו"ט וכן נראה סברת הרמב"ם. וקצת בעלי התוספות [כתבו] שמניחין אותן ומהם כתבו שאין מניחין אותן וכן כתב הרשב"א. ויש שמניחין אותן ואין מברכין עליהן מאחר שנחלקו בו הגדולים וכן כתב רבינו פרץ. ויש שמברכין עליהן, ויש שאין מניחין אותם כלל. חולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בעבודה כלומר יעלה ויבוא ומזכיר יום כמו שהוא, אם הוא בסוכות אומר את יום חג הסוכות ואם הוא בפסח אומר את יום חג המצות, ואם לא אמרו מחזירין אותו מאחר שיש בו קרבן מוסף. ואין אומר קדושה על הכוס כלומר שאין אומר קידוש, ואומר יעלה ויבוא בברכת המזון כך פשוט בשבת [פרק במה מדליקין]. חול המועד מברך על ההלל יחיד תחילה וסוף כמו ציבור אפילו בחול המועד דפסח שאין גומרין בו ההלל, דאין הפרש בין ליחיד בין לציבור לברך על ההלל תחילה וסוף כך פירש רי"ף בסוכה פרק לולב הגזול נשלם הנתיב ת"ל. מצאתי בגליון שמתיר ר"ת לכתוב בחול המועד בכתיבת משקין שהוא כתיבה דקה בלא שנוי שהכתיבה עצמה שנוי, שהרי לא ניתנה בסיני רק כתיבה גסה כדאמרינן בתיקון סופרים וכתבתם כתיבה תמה בענין דהיינו גסה עכ"ל.
<h2>דף יז:</h2>
האופה מיו"ט לחול אינו לוקה דאמרינן הואיל ואי מקלעי אורחים חזי ליה כך פשוט בביצה וכן פשוט בפסחים [פרק אלו עוברין] יש מי שאוסר להדליק הנר מיו"ט לחבירו דהויא הכנה כלומר שמדליקין ועדיין אינו לילה, וכתבו התוס' דנהגו להתיר בסמוך לחשיכה הוא ואע"פ שאינו לילה והוא צריך הנר לאותו יום בעצמו להאיר לו.
<h2>דף כד.</h2>
ספק מוכן כלומר ספק אם הוכן ביו"ט אם לאו כגון אם ניצוד ביו"ט אם לאו או אם נלקט, אסור אפילו לטלטל כך מוכח בביצה.
<h2>דף כד:</h2>
ופירות או ירקות שניכר בהם שלא נלקטו היום כגון שהן כמושין מותרין בו ביום אפילו יש במינן במחובר. ואם באו מחוץ לתחום בשביל גויים מותרין לישראל בו ביום, ואם הביאו יותר כדי שיקנו מהם ישראל הוי ליה כמו שבאו בשביל ישראל ואסורים בו ביום כמו שכתבתי, כך פשוט ומוכח בעירובין [פרק בכל מערבין] מההיא ליפתא דאתאי למחוזא חזיא דקא כמישא אמר האי ודאי מאתמול עקרה מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכל שכן דאדעתא דגויים אתא שרא למיזבן מיניה כיון דחזא דמפשי ומייתו אסר להו.
גוי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע שמא נלקטו היום ואסורים פירוש אפילו לטלטל אסורים, עד לערב בכדי שיעשו פירוש וכן כל דבר שנלקט או ניצוד ביו"ט כך פשוט בביצה. ופירש"י כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט, וא"כ מותר ביו"ט שני בכדי שיעשו ואינו צריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני אלא מיד בליל יו"ט שני מותרין בכדי שיעשו. והרבה ראיות על זה וכתב שכן כתב בתשובה רבינו גרשום מאור הגולה וכן כתב רבינו קלונימוס איש רומי וכן כתבו רבינו יצחק ברבי יקר והריב"ם והראב"ד וכן נראה סברת הרי"ף וכן הורה הרשב"א הלכה למעשה. ור"ת כתב דאסור עד לערב מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו דטעמא דאמרינן דאסור עד לערב בכדי שיעשו גזירה שמא יאמר לגוי להביאו ביו"ט כדי שיאכל לערב מיד, אבל אם נעשית המלאכה מאליה כגון שנצוד במצודות הפרושות מעיו"ט ונצוד מאליו ביו"ט ראשון אז מותר בליל שני מיד ולא בעינן בכדי שיעשו. ובכדי שיעשו לפירש"י אפילו הובאו ממקום רחוק אינו צריך להמתין עד כדי לקיטתן והבאתן מאותו מקום רחוק, אלא אם יש מאותו המין הרחוק במחובר במקום קרוב משער וממתין עד כדי שילקטו אותם ויביאו אותם מאותו מקום קרוב. ולפר"ת צריך להמתין לערב עד כדי שילקטו אותם ויביאו אותם ממקום שהביאום הן רחוק הן קרוב, וכבר כתבתי כי דברי רש"י תפסו עיקר. ויש מי שכתב שאפילו לדברי ר"ת אין משערין אלא כדי שיביאום מהמקום היותר קרוב מן העיר כדברי רש"י. ובה"ג כתב כדברי ר"ת שצריך עד לערב מוצאי יו"ט שני, ואם חל יו"ט ביום ה' ויום ו' כתב בעל העיטור כי לדברי ר"ת צריך להמתין עד מוצאי שבת, וה"ר יחיאל מפריש כתב כי בשבת מותר. ולדברי כולם בשני יו"ט של ראש השנה אסורין עד מוצאי ב' ימים טובים בכדי שיעשו כמו שכתבתי בביצה.
גוי שהביא דורון לישראל זה מתוך התחום ויש במינו במחובר לקרקע, לפרש"י אסור אפילו לישראל אחר עד לערב בכדי שיעשו, ולפר"ת מותר לישראל אחר לערב מיד ולא בעינן בכדי [שיעשו] אלא דווקא לישראל שבאו בשבילם. ולפי זה פירות שנלקטו בשביל גויים ביום ראשון צריך להמתין בכדי שיעשו זהו לפירש"י, ולפר"ת מותרים מיד. ואם אין מאותו המין במחובר לקרקע ובאו מתוך התחום מותרין בו ביום אפילו לישראל הבא בשבילו אפילו באכילה. ואם באו מחוץ לתחום ובאו בשביל גויים מותרים לישראל בו ביום אפילו באכילה, ואם באו בשביל ישראל אסור פירוש עד לערב מיד, ואינו צריך להמתין בכדי שיעשו דלא נעשית בו מלאכה האסורה מדאורייתא כי תחומין מדרבנן. ודווקא לישראל שבא בשבילו אסור משום גזירה שמא ישלח בשבילו, אבל לישראל אחר מותר לפי שאינו מכירו כך פשוט ומוכח וכן פירש"י וכן פר"ת דאין צריך להמתין בכדי שיעשו. ויש מן המפרשים שכתבו כי לישראל הבא בשבילו צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, וכן כתב רי"ף בתשובה וכן בספר התרומות ובספר המצוות וכן הכריע הרא"ש. ובתוס' כתבו שמותר לטלטלו אפילו ביו"ט ראשון ואפילו ישראל הבא בשבילו כיון דמותר לישראל אחר, ודווקא בתוך כל העיר או חוץ לעיר תוך ד' אמות וכדמוכח בעירובין. [פרק מי שהוציאוהו] דכל העיר כד' אמותיו, ויש חלוקין בזה בין העיר המוקפת ובין אינה מוקפת וביארתיו בני"ב בענין שבת בחי"ח בעירובי תחומין בדין חפצי גויים קונים שביתה וכו' ושם תראנו.
והבא בשביל ישראל ונסתפק לו אם בא מחוץ לתחום יש מהגדולים שכתבו דאסור לו עד שיתברר בודאי שבא מתוך התחום. ויש מהגדולים שכתבו שאינו אסור לו עד שידע בודאי שבאו מחוץ לתחום, דבספק תחומין אין להחמיר מאחר שהם מדרבנן.
ובראש השנה הבא מחוץ לתחום ואין במינו במחובר ובא בשביל ישראל זה מותר לו ביום שני כדין שני ימים טובים של גליות ולא אמרינן הכא קדושה אחת היא. דאין כאן הכנה כי אין זה כי אם קנס ודיו שקנסו אותו ביום אחד. וכן נמי בשבת שלאחר יו"ט אם באו בשבילו ביו"ט מותר בשבת וכן השיבו חכמי לוניל בתשובה וכן כתב בעל המאור וכן הרא"ש ז"ל.
<h2>דף כה.</h2>
הסוכר אמת המים מעיו"ט כדי שלא יכנסו שם דגים עוד ולמחר שהוא יו"ט מצא שם דגים, מותר לאוכלן ביו"ט שבודאי ניצודו מערב יו"ט וכבר זימנן כשסכר אמת המים, כך פשוט בביצה.
חיה המקננת בפרדס שהוא מקום המשתמר כגון צבי וכיוצא בו וילדה שם והוולדות עדיין הם קטנים שאין צריכין צידה מותר ליטלן ביו"ט ואין צריכין זימון מעיו"ט, ודוקא שהפרדס סמוך לעיר אבל רחוק מן העיר אין דעתו עליהן מעיו"ט וצריכין זימון. ואמם החיה הגדולה אפילו בפרדס הסמוך לעיר אינו די בזימון לבד כי צריכה צידה מערב יו"ט כך פשוט בביצה.
בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה ביו"ט אחר סעודתו אלא אם כן היה יכול לאכול ממנה כזית מבעוד יום, ואפילו מבית השחיטה שלה כלומר קודם הפשט ונתוח, דאל"כ הוה ליה מכין מיו"ט לחבירו אם למחר יו"ט או מכין מיו"ט לחול אם למחר חול כך פשוט בביצה. ואע"פ שלא אכל כזית כיון שגמר בלבו לאכלו למאן דלית ליה הואיל ואי מקלעי אורחי וכו'. ולמאן דאית ליה הואיל ואפילו גמר בלבו אינו צריך כדמוכח בפסחים [פרק אלו עוברין] והתירו לאכול כזית מבית השחיטה בלא בדיקת ריאה משום הפסד דממונו.
<h2>דף כז:</h2>
בהמה מסוכנת מעיו"ט ומתה ביו"ט מותר לטלטלה שדעתו היה עליה מעיו"ט להאכילה לכלבים. אבל אם היתה בהמת קדשים אסור לטלטלה שאין נותנין אותה לכלבים כך פשוט בביצה.
<h2>דף לא.</h2>
מביאין עצים מן הקרפף שהוא מוקף מן המכונסין דדעתו עליו אבל לא מן המפוזרין דאין דעתו עליו, אבל מן השדה אין מביאין אפילו מן המכונסין. וקרפף נקרא כל שהוא סמוך לעיר בתוך ע' אמה ושיריים אפילו שאין לו פותחת או שיש לו פותחת אפילו שיהיה רחוק מן העיר כך פשוט בביצה.
ועוד פשוט ועלי קנים ועלי גפנים כיון שהרוח מפזרם תמיד כמפוזרים דמו ואע"פ שהם מכונסין, ואם הניח עליהם שום דבר מערב יו"ט בענין שלא יוכל הרוח לפזרם הרי הם מכונסים.
ועוד פשוט אין מבקעין עצים ביו"ט ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט, אבל אם נשברה מערב יו"ט מבקעין, והבקוע היאך מותר כתבתיו בח"א.
מי שאין לו איסור מוקצה מודה במוקצה מחמת חסרון כיס שאסור כגון לקחת עצים להדליק מן הקורות חדשות של ארזים וכיוצא בהן ומתירין מערימת התבן. ואם הוא תבן מוסרח שאינו ראוי למאכל בהמה ויש בו קוצים שאין ראוי לגבל בו הטיט ואינו ראוי אלא להסקה נוטלין ממנו פאילו למאן דאית ליה איסור מוקצה כך פשוט בביצה.
<h2>דף לב:</h2>
אין גורפים את התנור וכירים אבל מכבשין כלומר אם ירצה לצלות בו כמו שהיו עושין בתנורין שלהם בשפוד ופיו למטה או לאפות בו פת להדביקו בדפני התנור והגחלין והאפר גבוהים כל כך שידבק בפת או במה שיצלה. מותר להשפילן כדי שלא יגעו לא בפח ולא במה שצולה בהן. ואם אי אפשר לאפות בו אלא אם כן גורפין מותר לגרוף כך פשוט בביצה. וכל זה לרי"ף ולאותם שפסקו דמוקצה אסור ביו"ט כי לרש"י ולבעלי התוס' הכל מותר וכן כתב רש"י. ועד כתב דאתי כרבי יהודה דמתיר מכשירי אוכל נפש. ומחלוקתם כתבתי למעלה. ומכל מקום בתנורין שלנו שאי אפשר לאפות כלל בלא גריפה מותר לגרוף אפילו לרבנן דכבוי לצורך אוכל נפש מותר אפילו לרבנן. וכן כתב הרא"ש.
אסור לשרוק הטיט בתנור כלומר לגבל טיט לטוח פיו אחר שמשחמין בתוכו פת או צלי שלא יצא ממנו חומו אבל אם הוא עומד סמוך לנהר שיש שם טיט ואין צריך לגבלו ביו"ט מותר. ודווקא דסייריה מאתמול כלומר שסיים הטיט מערב יו"ט שעקרו ממקומו וצדדו לצד אחד כדי שלא יהא מוקצה. וקיטמא שרי כך פשוט בביצה. ופירש רי"ף וקיטמא שרי לגבל האפר ולטוח בו פיו מותר. כי האפר אינו בר גיבול ולפיכך מותר לגבלו ביו"ט. וכן כתב רש"י. עוד כתב רש"י כי כל זה לרבי יהודה דאסר מוקצה. ומחלוקת הפוסקים במוקצה כתבתי למעלה. ומכל מקום נראה דאינו אסור כי אם הגיבול אבל הטיחה מותרת.
אין מקיפין ב' חביות כלומר לקרבן זו אצל זו או אבנים לשפות קדירה כשאין לו כירים שנראה כבניה, אבל אוחז הקדירה בידו ומכניס אבנים תחתיה, אבל לא יסדר האבנים ואחר כך ישים עליה הקדרה כי נראה כבנין. וכן שעושין מדורה גדולה של אש ועושה ד' שורות של עצים כגון ד' דפנות ועורך עליהם עצים, לא יעשה הדפנות תחילה אלא אדם אחד אוחז העליונים בידו ואחר יעשה הדפנות תחתיהן שאין זה דרך בנין. וכן בביצים כשצולין אותם ומניחין אחת על שתים והאש באמצע אוחז בידו אחד העליון ואחר כך משים השנים תחתיו. וכן בפוריא שאוחז הקרשים מן המטה תחילה ואח"כ משים ארוכות המיטה שהם הרגלים תחתיהן. וכן חבית כשרוצה להטותה מטה אותה ואח"כ משים אבנים תחתיה או עושה חביות זו על גב זו כך פשוט בביצה. ומה שכתבתי מהרגלים של מיטה שאסור לתת הרגלים תחילה ואח"כ הקרשים. נראה דווקא כשהרגלים ד' דפנות מחוברות שאל"כ לא היה נראה כבנין כמו שרגילין לתת תמיד השולחן על הרגלים. דאוהל עראי כזה בלא דפנות אינו קרוי אוהל וכן כתב הרא"ש. כל אלו כתבתי לרבי יהודה דאית ליה מוקצה ואית ליה דבר שאין מתכוין אסור. אבל לר"ש דלית ליה מוקצה ודבר שאין מתכוין מותר כל אלו מותרין. ואנן קיי"ל כר"ש ומחלוקת הפוסקים במוקצה כתבתי למעלה. ורי"ף פסק בכל אלו לאיסור דהוא פסק כרבי יהודה במוקצה ביו"ט כמו שכתבתי למעלה.
אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביו"ט ולת זו על גב זו ולעשות כמו שני דפנות זו כנגד זו כדי לעמוד עליהן כשהוא נפנה, דבנין עראי אסור מדרבנן ומשום כבודו התירו לו זה כך פשוט בביצה.
<h2>דף לג.</h2>
שפוד של עץ לצלות בו בשר מותר אם הוא יבש כי כמו שמותר לטלטלו להיסק כך מותר לטלטלו לצלות בו אבל לח אסור כך פשוט בביצה. וכתב רש"י כי זה לרבי יהודה דאסר מוקצה ואנן קיי"ל כרבי שמעון דמתיר, ומחלוקת הפוסקים במוקצה כתבתי למעלה, ור"ת פירש הטעם גזירה יו"ט אטו שבת והרמב"ם כתב הטעם משום מוקצה כמו רש"י.
אוד שהוא עץ ארוך שמחתה בו גחלים בתנור אמרו חכמים בשבת [קמ"ג ע"א], אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד ופירש"י משום מוקצה, ולפי פירושו אסור לדברי הרי"ף דאסר במוקצה כמו שכתבתי למעלה מחלוקתם ולאותם דלית להו מוקצה מותר. ור"ת פירש משום דמחזי כמתקן כלי לתקן לכבד בו התנור וכן פירש בה"ג ולפי פירושם אסור לכו"ע. ועוד פשוט ואוד שנשבר אסור להסיקו ביו"ט שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים.
<h2>דף לד:</h2>
עומד אדם על המוקצה ואומר מערב יום טוב מכאן אני נוטל למחר ואין צריך לומר מכאן ועד כאן כי יש ברירה, כלומר דלמחר כשיטול ממנו הוברר הדבר שזה היה בדעתו אע"פ שלא רשם מה שיטול. פירוש וזה מיירי בפירות שלא נתבשלו כל צרכן ויש אנשים שיאכלו אותן כך ויש שלא יאכלו וחזו ולא חזו, ומאחר שאמר מכאן אני נוטל גלי אדעתיה דראויין הם לו, וכתבתי ממנו למעלה כך פשוט ומוכח בביצה.
